<h1>ראב"ן סימנים רמ"ב, רמ"ג</h1>
<h2>דף מח.</h2>
ואומות של ריאה שנסרכו או נסבכו בשמנונית הלב או ביותרת הכבד טריפה, וכן אם נסבכו או נסרכו לדופן וליכא ריעותא בדופן טריפה בין העלתה צמחים הריאה דמוכח דמילתא דמחמת ריעותא דידה נסרכה בין לא העלתה צמחים, מיהו היכא דלא העלתה צמחים מייתינן סכינא שהוא דק וחליש טנבא בלעז ומפרקינן לה מן הדופן, אי חזינן ריעותא בדופן שנשבר אחד מן הצלעות או שהיה מכה בבשר שבין הצלעות תלינן הסירכא בריעות הדופן ולא בריעות הריאה וכשירה, דכל היכא דאיכא למיתלי להיתרה תלינן כדאמרינן לעיל [ט'.] נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך דבר ברור של טריפות, ואי ליכא ריעותא בדופן טריפה דהא ליכא למיתלי להיתר וברור הטריפות. ולפי דברי פר"ח אף אם נסרכו האונות באומות טריפה דאי האומה אינקיב טריפה ואי האונא אינקב [טרפה] דסופה לינקב, אבל אם נסרכה על פני כולן או נסבכו לא ינתק והוי סתימא מעליא. ולפי פירוש רבותינו אף בסירכא כשירה כמו האונות כשם שלא ינתק וסותם (באומות) [באונות] כך לא ינתק וסותם אונא באומא. ושוב מצאתי בתשובות רבינו חננאל אומא דסריכא באונא התחתונה מן חיתוך אוני ולבר, מפרקינן לה ונפחינן לה לריאה אי מבצבצא זיקא מיניה טריפה ואי לא כשירה דכולהו אוני מקום רביתא קרינן בהו וכן מנהג בשתי ישיבות. ובתשובות רבינו שלמה מצאתי אונא דסריכא לאומה והיא אצלה שאלתי את פי מורי רבינו ר' יעקב בר' יקר והיתיר לי לאכול שהרי לא מצינו שם אומה בתלמוד, ורבא דאמר הני תרתי אוני דסריכין להדדי כסידרן כשירה טעמו משום דהיינו רביתייהו שכך גדילות זו עם זו הילכך ל"ש אומא ול"ש אוני כשירה, ויש גאונים שאוסרין ויש שמתירין. ואונה של ריאה שנסרכה בין בשומן הלב בין בגרגרת לפנים מן החזה שבין האונות העליונות בין בשתי צלעות שקרויין חזה בין בחזה עצמו לפנים מן החוט טריפה וב' גידין יש במקום דבוקות חזה לצלעות מזה ומזה ששם מפרקין החזה מן הצלעות לפנים, [למעלה] מן החוט החזה נסרך חוץ מן הגידין דהיינו בצלעות כשירה, על החוט עצמו הוי ספק חזה ספק צלע ואזלינן לחומרא וטריפה כדתנן [מ"ה.] איזהו חזה הניתן לכהן למטה עד הכרס למעלה עד הצוואר וחותך ב' צלעות מב' דפנות אילך ואילך ש"מ דכחזה דמיין, ואמרו הגאונים בהסרך אונה בחזה לאו מקום רביתא הוא ועבידא לנתוקי וכן הורה ר"ח. ואם ניקבו האונות נקב גמור ודופן סותמו כשירה, ופירש רבינא לא בסתימה בלא סיבוך אלא בסתימה בסיבוך בשר שנסרך ונדבק הנקב אל הדופן ואי לא סביך בבישרא טריפה, ול"ש סביך בלא סירכא ול"ש (סביך) [סריך] בבישרא כשירה ל"ש בבשר שבין הצלעות ול"ש כנגד הצלעות כשירה. ומיהו כיון דבעינן סתימת הדופן צריך שיחתוך מן הבשר של צלעות ולהניחו אצל הסירכא ולנפח הריאה אם אין יוצא הרוח דרך הסירכא כשירה דמקום רביתא הוא ולא מינתק, ואם יוצא הרוח טריפה דהא לא נסתמה כך קיבלתי. וזה מצאתי, אמר לן הרב קלונימוס מן רומא זצ"ל דלית הילכתא לא כקדמייתא דרב נחמן דאמר שלא במקום רביתא בריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, ולא כרב נחמן בר יוסף דבדיק לה בפשורי, אלא הילכתא כרבין בר שבא דאמר בדקינן לה אי איכא ריעותא בדופן כשירה ואי ליכא ריעותא בדופן מחמת ריאה היא וטריפה וזה הדבר נסרך האומות בצלעות ובמקום רביעתא הילכתא כרב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמה כשירה דבדקינן לה דמייתינן סכינא חריפא ומפרקינן לה מן הדופן ונפחינן לה אי לא מפקא זיקה הוי דופן סותמתה וכשירה ואי מפקא זיקא הוי נקובה הריאה וטריפה, כך פירש הרב משום אביו הרב ר' שבתי, וכך קיבלנו עלינו לשמור ולעשות. וזה פירש רבינו ר' יצחק הלוי מוורמישא על אוני דריאה הסמוכה לדופן א"צ לגוררן בסכין ולא בודקין במים פושרין אבל מנתק הסירכא בידו בנחת מן הדופן ממקום רביעתא ומוציא הריאה לחוץ ונופחה כשאר ריאות אם עולה בנפיחה כשירה ואם לאו טריפה דנקובה היא ולא מגין עלה דופן, בד"א שנסרכה בסירכא דאוני כלומר בחוטין אבל נסבכו בלא סירכא חוטין בבשר כשירה ואע"ג דאינקבו אוני הואיל ונסבכו ונדבקים בקרוב לדופן ודאי מגין עליה הדופן וכשירה. ומה שמפרקין הריאה מן הדופן כי סביך בבישרא ונופחין, לא לידע אם ניקבה אלא בשביל שאר מיני טריפות דלא חיישינן לנקב וכן הנהיג הרב בוורמישא, אבל מה שגוררין בזמן דאיכא כנגד אומה לידע ממה היא סירכא זו או הסיבוך הזה אם מחמת האומה או מחמת הדופן, כשיגרור בסכין ויראה שברון הצלע אם מחמת ריעותא של צלע שנשבר ממנו נסרך הצלע לריאה ומוציא הריאה לחוץ וינפחה אם עולה בנפיחה כשירה ואם לאו טריפה, ואם לא נשבר הצלע ודאי הסירכא מחמת ריעותא דריאה נסרך אל הדופן ואע"פ שיוציאה ועלתה בנפיחה טריפה, וזה שעולה בנפיחה קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואינו קרום של קיימא לפי שמחר חוזר להיות נקוב וטריפה. תשובת גאונים ריאה שנסרכה בטרפשא אפילו כחוט השערה אין לה בדיקה וטריפה גמורה היא דקיימא לן [מ"ט:] חלב העשוי ככובע אינו סותם ומאי נינהו טרפשא דליבא אע"פ שנסרכה (בחוט) [כחוט] ומפרקו ואינו מבצבץ טריפה דאמרינן לא נסרך אא"כ ניקבה הריאה. וא"ת הלא בדקה ולא ניקבה ואין אני קורא בה הריאה שניקבה, קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום דמחר חוזר וניקב. וא"ת חלב של לב סותמו שהרי דבוק ממנו ומקומו הוא ונידון כאונה דריאה דקא אמרינן בהו וכל כסידרן מקום רביתא הוא, הכא לא אמרינן הכי דקיימא לן הילכתא חלב העשוי ככובע אינו סותם וזהו טרפשא דליבא לפיכך סירכא לית לה בדיקה וטריפה וכן הילכתא. ואין הטבח רשאי לפרק חלב של לב ביד אלא באוחז בקנה הריאה ומנענע יפה יפה (ואין) [ד]חלב של לב מתפרק מן הריאה וא"צ לפורקו ביד שהרי מתפרק מעצמו, וכן הורו אבותינו הנשיאים והגאונים וכך היה מעשה פעם אחת שמעו שמר רב יעקב גאון היתיר לבדוק סירכא דליבא ונכנסו אצלו מר רב צדוק גאון ומר רב אבימי גאון וכמה חכמים גאונים של הישיבה הקדושה וכמה (תנאים) [תלמידים] עמהם ז"ל ואמרו לו כך וכך שמענו עליך שאתה מתיר, אמר להם חס ושלום לא כך אני מתיר אלא פעמים שיש בהמה שמינה ומתוך השומן נסרך באוני דריאה ובעינוניתא דורדא וכיון שהטבח אוחז בקנה הריאה ומנענעו יפה יפה בג' וד' פעמים והסירכא מתפרקת מעצמה ואין מפרקו ביד וכשירה דבר זה אני מתיר ולא דבר אחר, מיד הסכימו עמו והסכימו גם הם כל החכמים שהיו שם לדבריו של רבנא יעקב גאון והורו לכל ישראל שכל זמן שמוציא הטבח את הריאה ומנענע ג' וד' פעמים ונשמטין הסירכות מאיליהן כשירה היא ואין בה שום ספק, וכן מצינו בהלכות גדולות של נשיאים אבותינו הגאונים ראשי ישיבות הראשונים וראשי גליות זכרוניהם לברכה. וכן יש פעמים שנסרכת הריאה אל הדופן או אל שמנונית הלב וכשמכניס הטבח ידו יתפרקו והם נקראות רירין וכשירה. תשובת הגאונים ואוני דסרוכין לאותן שני צלעות קטנות אע"ג דסריכן מביא סכין קטנה ומפריש אותן הצלעות ונופח הריאה אם יצא הרוח טריפה ואם לאו כשירה, משא"כ בסירכא דאומה דריאה אע"ג שלא יצא ממנה הרוח טרפה, ועל טעמים גדולים העמידו הגאונים וחכמים דבר זה וכן הורה מר רב קלונימוס.
